הריצה היא בדיוק בשבילך
התחלתי לרוץ לאחר שנים של ניסיונות שכנוע מצד בעלי: "הריצה היא בדיוק בשבילך" ושכנוע נוגד מצדי: "זה לא בריא, זה קשה ובכלל אין לי זמן לזה". כשהתפטרתי מהעבודה נגמרו התירוצים ויצאנו לדרך. מהאימונים הראשונים אני זוכרת בעיקר את כאבי השרירים שאחרי, אבל גם את החיוך. במרוץ הראשון שלי עברנו את שער הסיום בידיים שלובות ובאושר שאין דומה לו. שם הבנתי שאני רוצה לרוץ, וכל הזמן עוד.
אז הצטרפתי לקבוצת הטריאתלון האתגרית Lamdan's team ורצתי באופן קבוע ולפי יעדים שהלכו והשתכללו, הלכו ונהיו גדולים ומאתגרים: 10 ק"מ, 15 ק"מ, חצי מרתון, ריצה חברתית ב"הר לעמק". כל הזמן המשכתי להיות מופתעת מעצמי בשני מובנים: ביכולת האישית שמעולם לא ידעתי שיש לי, ובהנאה הבלתי נגמרת מהריצה.
בשלב הזה יוסף למדן, מאמן הקבוצה, הציע לי לקחת את זה צעד נוסף קדימה ולהשתלם כמאמנת ריצה. הוא המליץ בחום על קורס למאמני ריצות ארוכות שמעביר וילאם לאוקס בבית הספר למקצועות הספורט. רצתי בהתלהבות באימונים טכניים, אימוני אצטדיון ומהירות ואימוני עליות בשטח. שותה בצמא כל פיסה של ידע תאורטי וניסיון מעשי מפיו של וילאם שנתן לי כלים חשובים לבניית תכניות אימון וראיה מקצועית של תהליך ההקניה ושיפור הריצה.
במקביל התחלתי לאמן קבוצת נשים בישוב שלי, כפר-עזה: טווח גילאים רחב, מצעירות בנות 20 ועד אימהות לילדים וסבתות לנכדים (הכי ותיקה בת 62). הן באו עם חששות רבים ומוטיבציה רבה עוד יותר, ויחד איתן חוויתי בשנית את צעדי הריצה הראשונים שלי: את הקושי לקום מוקדם בבוקר ולהיפרד מהמיטה החמה לבוקר הקפוא של החורף, את כאבי השרירים של אחרי. במקביל לבניית כושר הריצה שלהן בניתי את הכושר שלי כמאמנת וגיליתי כמה אני אוהבת את זה… זו היתה חוויה מופלאה להגיע עם קבוצה של 11 נשים למרוץ 10 ק"מ הראשון שלהן, לראות את החיוך שלהן בסיום ולדעת שיש לי חלק בזה. מאז אני מאמנת באופן פעיל קבוצות נוספות ב Lamdan's team – קבוצת הטריאתלון האתגרית עוטף עזה, ולא מפסיקה להתרגש מהשיפור שחל בריצה לאנשים בכל הגילאים ורמות הכושר, כשהם מתמידים להתאמן ומאפשרים לאהבת הספורט להיכנס לחייהם.
המרתון
ועדיין, מרתון בכלל לא היה על הפרק. זה נראה היה לי משימה קשה וסיזיפית, לא כייפית ולא מעניינת. למה שאני ארצה לרוץ כל-כך הרבה זמן ברצף? אבל אחרי הטריאתלון האולימפי הראשון בו השתתפתי, הבנתי עוד משהו באהבה שלי לספורט: אני גם אוהבת את הסיבולת, היכולת להתמודד עם הקושי, הזמן המצטבר הארוך על הרגליים בפעילות אירובית קשה ותובענית. פתאום זה כן נראה לי מאתגר, ומעניין דווקא…
בחרנו את מרתון אמסטרדם 2014 כיעד המתאים. כשהתחלנו להתאמן היה שקט באזורנו והתחלנו במרץ ועם הרבה אופטימיות ולפי התכנית. אולם בתחילת יולי 2014 החל מבצע "צוק איתן" ונאלצנו לצאת מביתנו שבקיבוץ כפר-עזה. במהלך החודשיים הבאים מצאנו את עצמנו רצים במקומות שונים בארץ, ויצאנו מאזור הנוחות פעם אחר פעם; התמודדנו עם הקושי הפיזי ובה-בעת בנינו את היכולת המנטלית להתמודד עם הבלתי צפוי שהיה מנת חלקנו בכל אותה התקופה. דבקנו בתוכנית בעיקשות ובהתמדה, הגדלנו את הקילומטראז' השבועי, את הסיבולת ואת הכושר המנטלי, ואת החברות בינינו.
לאמסטרדם הגענו בבוקר קר ושטוף שמש. בנסיעה באוטובוס לבית המלון הבטתי דרך החלון הגדול על מראות העיר היפיפיה וכבר לא יכולתי לחכות לראות את אותם המראות בגובה העיניים ובקצב הריצה שלי. לילה לפני כמעט ללא שינה מהתרגשות, קמים מוקדם מהמיטה ומתארגנים, משהו קטן בארוחת הבוקר וקדימה לאצטדיון האולימפי. המקום מלא מפה לפה, על הדשא וגם ביציעים. שאגות עידוד מלמעלה וסביב רצים מכל המדינות והצבעים, הרבה פנים מחייכות ואחרות עם מבטים חוששים, דאוגים, מרוכזים, מתרגשים.
יריית הזינוק ואנחנו יוצאים לדרך ארבעתנו, הרבה אנשים ורעש סביב וזה המצב ב8-9 הקילומטרים הראשונים. קצת אחר-כך נחש הרצים מצטמק קצת, ומתחילים לזהות פרצופים שראינו כבר קודם. אנחנו שומרים על קצב יציב יחסית, מהיר מעט ממה שתכננו למרוץ. כל הזמן שומרים אחד על השני לא למהר ולשמור כוחות. כשמגיעים לגדת נהר האמסטל כבר רואים את הרצים החזקים בדרכם חזרה. מרגישה טוב, לוקחת ג'לים בזמן ושותה מיים ואיזוטון בכל תחנה. על הנהר סירות עם מעודדים, תחנות מוזיקה חיה שמקפיצה ואני רוקדת ונהנית. בדרך כבר מתחילים לראות רצים שאפסו כוחותיהם, ואני מדברת לעצמי, מרגישה חזקה, ומתפללת חזק: רק שזה לא יקרה לי.
בסיבוב בדרך חזרה קצת יורד הקצב ואז ממשיכה לבד באיזור ק"מ 30. ממשיכה לשתות הרבה, גשם טורדני מתחיל, כמה טוב שבחרתי להרכיב עדשות ולהשאיר את משקפי הראיה בחדר. אנשים סביבי מתנשפים, מתקשים. זה לא קל, אבל אני לא נותנת לזה להשפיע עלי. פתאום חולפות לפני שתי רצות עם טי-שרט של עמותה למען הפרקינסון. חושבת על אבא שלי שמתמודד עם המחלה הארורה הזו כמעט חצי מחייו והדמעות מטפטפות מהעיניים. זה לא צפוי, לא תכננתי ופתאום זה תפס אותי בבטן. אנשים מסתכלים עלי בתימהון… זה בטח נראה מוזר מהצד. אבל אז משום מקום מרגישה שקיבלתי עוד כוח. לוקחת עוד ג'ל והנה כבר ק"מ 38, 39, 40… וזהו הגענו חזרה לפארק ועוד רגע זה נגמר.
נכנסת לאצטדיון ושומעת את שאגות הקהל המעודד. שוב הדמעות והפעם בזרם חזק שלא נפסק עד לשער הסיום. חיבוקים נישוקים צילומים ואיזה אושר…. כזה עוד לא היה לי.
יומיים אחר-כך הגוף עדיין דואב ובקושי הולכת, אבל הלב ממשיך לקפץ והנפשת עולצת. ואחרי שבוע כבר הכל רגוע וחושבת על היעד הבא.
היום כבר ברור לי שהספורט הפך לחלק בלתי נפרד מחיי, חשוב ואהוב שלא ארצה לוותר עליו, כספורטאית וכמאמנת.
איילת שחר – אפשטיין, ספורטאית ומאמנת ריצה ב-Lamdan's team – קבוצת הטריאתלון האתגרית עוטף עזה.
