חרב הסמוראי

הכל מתחיל במחויבות!
תנאי ראשון ליצירת חרב סמוראים המחושלת שוב ושוב עד להשגת שלמות חזותית הוא מחויבות.
אתם היוצרים של החרב בהסכמתכם להעמיס על עצמכם את עול הלוחמה הלוא הוא האימון לקראת "הארה" שלכם כאתלטים.

משיש מחויבות מתחיל תהליך חישול החרב.
האתלטים העוסקים באופניים יודעים עוד מימי העבר שככל שהמחויבות גדולה כך עוצמת החרב!
לכן הם מעמיסים שעות ארכות בחישול החרב ויוצרים את אשר קרוי "הנפח" או "המנוע האירובי האין סופי".
כל אותם ימים ארוכים על האוכף שמשמעותם בניית בסיס אירובי מושלם ועצום המבטיח כניסת מיטוכונדריות מרובות לתא, שריפת שומנים ושימוש בהם כחומר אנרגיה יעיל, הבטחה ששום מרוץ ושום אתגר לא יוכל לשבור את הלוחם האתלט והבטחה שנקנית בזיעה שאפשר יהיה לחזור מהמתים בכל פעם…
רואים ברוכבי הנפחים הגדולים את היכולת להשתפר ולהתחזק ככל שהמרוץ הולך ומתקדם קדימה, שעות האוכף המרובות באות לידי ביטוי בשעה שאלה שקיצרו או עיגלו פינות מתחילים להתכווץ, היעילות שלהם פוחתת וחוסר הנוחות עולה.

בעבר כאמור היו האתלטים הרוכבים מתאמנים רק כך! יוצאים לשעות רבות על האופניים ובין לבין מתחרים ומשתמשים בתחרויות ככלי אימון לכל שאר האספקטים הנדרשים מחרב, הם היו בעצם מלטשים אותה באמצעות המרוצים, משחיזים אותה באמצעות המרוצים, ומשתפרים בשימוש בה באמצעות המרוצים.
אבל תמיד יהיו אותם אלו שמטילים ספק בדרך, אלו שמחפשים את ה"אדג'" הנוסף, את השיפור, את הפיכת החרב לכלי נשק מושלם וקטלני שיגיע מראש כבר מוכן אל הקרב …

הלוחם אתלט הנשען רק על שעות האוכף שלו דן את עצמו אולי אולי לבינוניות פלוס ותו-לא.
תמיד ישאף לקחת את החרב המחושלת ולהקנות לה את התכונות הקטלניות באמת.
כי רוכב אתלט לוחם הנשען רק על המנוע האירובי משול ללוחם בעל חרב עוצמתית אך קהה שאינה קוטלת באלגנט אלה רק מכה ומכאיבה לאויבה אבל מאפשרת לאויב אולי אולי להתאושש ולנסות להחזיר מלחמה שערה.
רוכב אופניים משהוא תוקף מבקש להשיג הכרעה, לצור נזק, בידוד, ולמקם את עצמו בפוזיציה עליונה שתבטיח לו מיעוט אויבים ברגע האמת שבו יבקש להטיל או להנחית את המכה האחרונה.

חרב סמוראי

כדי לצור את החרב הזאת שלא תהיה רק חזקה ומרשימה על האתלט להשחיזה בלהט באבן השחזה מעלה גיצים ולהט…
על הלוחם לדאוג גם שלחרב וללהב המשונן יהיה חוד נעיצה מושלם שיוכל לבקע ולחתוך את הבשר של אויבו בנקל…
האינטרוולים באימון הם ההשחזה של הלהב…
מיומנות הספרינט היא חידוד השפיץ ויכולת הסיום באם נדרשת נעיצה במקום מכת קטילה….

משיש לנו את המחויבות (ההשקעה ,ושעות הרכיבה, האימון, ההתאוששות, התזונה, השתייה, ההקפדה על פרטים, תהלכי אימון וניקיון האופניים), יש לנו את היכולת לחשל את החרב.
החרב מתחשלת ונבנית לפי המטרות אותן אנו הגינו במוחנו בשעה שחלמנו על תקווה לעצמנו ועל מימוש כל החלומות שלנו לכדי חזון עוצמתי ופורץ אשר יאפשר לנו לבטא את עצמנו טוב יותר ומשמעותי יותר בעבורנו ובעבור אלא החשובים לנו….

משחרבנו מחושלת מבריקה והניצב מגולף ובעל קווים יחודיים רק לנו, ומשלהבה ארוך ומכסיף בפלדת כסף נוצצת מלאת תקווה אנו נדרשים להשחזה על מנת לצור להב חותך ומבתק…
אנו משתמשים באינטרוולים ככלי ההשחזה האולטימטיבי שלנו הנשען על חוסנה של הפלדה ויכולת לעמוד בהשחזה האינטנסיבית…

עוד מעידן הברזל הראשון היה ידוע ללוחמים שחרב שצפיפות החומר אשר בה נמוכה, ואין לה עומק , נשמה ומחויבות אחרי שהותכה באש קוררה במים וחושלה שוב ושוב בשעת ההשחזה תישבר או תקרוס ללא שוב…
ההשחזה הינה פעולה נקייה ומדויקת הדורשת הקשבה, תכנון, הכרה של גבולות וחוזק הלהב והפלדה. יש להשחיז את החרב למטרותיה הספצפיות בלבד…. יש אחרי כל תקופת השחזה לתת לחרב לצאת לקרב ולהתקהות מעט עד להשחזה חוזרת. אין בעולם חרב המושחזת יום וליל כל הזמן בתקווה להיות מושלמת.

ואם המטאפורה לא ברורה אזי לאימוני הנפח העצומים רצוי להוסיף אימוני אינטרוולים המדמים את הקרב ואת יכולות ההכרעה. בשעת ההשחזה אנו נוריד את פעולת החישול ונתמקד בפעולה של שינון הלהב.
בד בבד אנו גם נקפיד על יכולת הנעיצה ושימוש ב"שפיץ" החרב במכת חדירה קדמית! על מנת שתעשה כן עליה להיות חדה, ועל מנת להיות חדה עלינו לחדד אותה. אלו יהיו יכולות הספרינט שלנו, משאין הכרעה במכת הנפה או מכת חבטה על מנת לחתוך יש לנסות להשיג הכרעה בדקירה מוחצת אל קו הסיום…. ינצח האיש שידו תהיה אחד עם חרבו ומיומנות ההטלת יד קדימה תהיה טכנית יותר נקייה יותר ומהירה יותר ….

בכל סיום של תקופה על הלוחם לנקות את חרבו, להניחה בנדן לשאיבת כוחות והמתנה לקראת המשימות הבאות, כי מטרות הלוחם אינן מסתיימות לעולם… הוא רק מתכונן במדיטציה שלווה ופנימית לקראת הקרבות הבאים…

התייחסות לאימון

המאמר הזה בא להציג זווית אחרת על אימון והתייחסות לאימון, בהציגי דרך זו נפתחת בפני המתאמן והקורא עוד זווית להתייחסות לדברים אותם הוא עושה.
ראיתי רוכבים המשמנים ומנקים את אופניהם בחרדת קודש בהאמינם שרק כך יבטיחו את תקינותם ברגע האמת, הם שיכללו את הבנתם בחומר ובתפעול ולא נזקקו לשום חסדים של מכונאים שלא הבינו את רצונם או חובתם למוכנת קרב תקינה. שם המלצתי לאורך השנים לכל רוכב שלא יסתמך על המכונאי ויהיה הטוב ביותר בעולם שיסדר את אופניהם, כל מה שקשור לכיוון, זוויות, מתאם וסינכרון הוא בידי הרוכב עצמו ורק עליו לגעת ולסדר וכך תחול כל האחריות כולה עליו לטוב ולרע.

ראיתי רוכבים רבים המשחזים את חרבם בטרם למדו לחשלה…. הם מתקיפים עליות , רוכבים במרץ ובכוח רב בהאמינם שכך ישיגו הכרעה במכת מחץ על פני יריביהם.
בפועל בשעת הקרב הם מבצעים את התנועות שלהם בעוצמה ובכוח מופלא אבל נאלצים לגלות שצפיפות החומר של חרבם דלה ולהבם נשבר ומתנפץ ככל שהקרב מתארך…. כי אין שום קרב קצר, כי אין שום קרב שבו היריבים שלהם מגיעים בכדי לוותר.
על קו הזינוק של כל מערכה עומדים לוחמים מחויבים ממש כמותך… גם הם יודעים לסבול, לכאוב, לאהוב ולרצות להניף ידיים אל על כשבפיהם טעם הדם החם והריגוש על הניצחון!!!

ראיתי רוכבים שרכבו ורכבו ורכבו שעות רבות על האוכף… כשהמרוץ יצא לדרך הם היו שם… בשינוי הקצב הראשון הם המשיכו לדווש באותה המונוטוניות ללא יכולת תגובה או מכת נגד…
המחויבות העומק האין סופי עמד לצידם כשצימצמו נזקים בהמשך אבל לוחם המשקיע מעל 20 שעות בשבוע באופן קבוע כדי לסיים 7 בפלטון שני ומעולם לא מנצח ורק מצליח לרכוב חזק מהק"מ ה89 אינו יזכה להפוך "למואר" באור הניצחון או הזדמנות לפודיום …

על כל אחד מהספורטאים להתאמן בצורה מסודרת ומובנית תוך ידיעה מוחלטת ובלתי מתפשרת מה הוא עושה ולמה…
ידע כל אמן חרב מדוע הוא מניף מימין ומכה לשמאל… מדוע הוא מבצע חיתוך ,סיבסוב, הנפה וחבטה…
כי אין שום אינטרוול לחינם, לכל פעולה יש מטרה ,יעד וכוונה והוא מאמן יכולת, מנוע, או סיטואציה שנתקל בה בעתיד…
אסור לנו כרוכבים מתאמנים לקבל בשתיקה וללא הטלת ספק מתמיד כל תוכנית אימון או אמירה ללא הבנה מלאה שלה…
עדיף לשאול ולהיחשב כטיפש לרגע מאשר לא לשאול ולא לדעת לעולם!!!
משתשלטו בכל אלו אז תוכלו לשלוף את חרב הסמוראי מהנדן ולדעת שאתם והחרב אחד הם… ושום דבר לא יהווה מכשול בעבור מטרותיכם.