אחרי תקופת אימונים ארוכה המכוונת לתחרות מטרה, מגיע רגע השיא של הספורטאי . בנקודות הקטנות והמורכבות נמצא מקומו של המאמן . גם אם מדובר בנער צעיר או בספורטאי בוגר המתחרה להנאתו . ועד לספורטאי עילית שזו דרך חייו ומיצוי הקריירה שלו .
ניתן לחלק את סוגי הספורטאים על פי :
1.ספורטאי מתחיל – ספורטאי שצריך הכוונה משמעותית מהמאמן שלו . צעדיו הראשונים בענף כמו דרך ההתנהלות , ההכוונה ומיצוי היכולת מבוססים על דרך הלמידה הראשונית ודרך חשיבת המאמן .ספורטאים אלו נמצאים בעיקר בקרב ילדים ונערים מתחילים . וגם בקרב ספורטאי פנאי שמתחילים את דרכם בתחרויות .
2.ספורטאי מתקדם – המרכיב העיקרי של קבוצת הספורטאים בקרב המתחרים יודע מה לעשות, פחות זקוק למאמן . אבל עדיין צריך הכוונה בנושאים הקשורים בטכניקה , טקטיקה , תזונה , תמיכה רפואית ופסיכולוגית .
3.הספורטאי במצב האולטימטיבי – יודע להגדיר כמה, מתי והיכן הוא צריך את המאמן . מדובר לרוב בספורטאי המתחרה בקטגוריות העילית נוער ובוגרים . שהענף הוא דרך חייו ומקצועו . מירב זמנו ומרצו ממוקדים למטרה . שיכולה להיות מאליפות המדינה ועד למשחקים האולימפיים . לרוב המאמן נמצא בנקודת הזמן ובמיקום שהספורטאי מבקש או צריך אותו . מקבל את התמיכה וההכוונה המקצועית והנפשית . ונותן משוב מאזן למאמנו .
למרות השוני בין הגדרת הספורטאים ורמת יכולתם , לכולם יש מכנה אחד משותף בעזרה שהמאמן אמור להגיש להם בתהליך שלפני ובמהלך התחרות . המאמן נתפס כגורם המשמעותי ביותר בשבוע שלפני התחרות .
ניתן להגדירם ולחלקם ל – 3 קטגוריות חשובות :
1 . ההיבט הפסיכולוגי – בכול ספורטאי קיים הלחץ שלפני האירוע החשוב . לחץ במידה מסוים ממקד טוב יותר לקראת המטרה . ככול שהמוכנות גבוהה יותר כך הלחץ נמוך , אבל קיים .
ספורטאים מתחילים ניזונים מהלחץ הסביבתי של החברים , המתחרים ואף מעצמם . תפקיד המאמן הוא לווסת לחץ זה ולהציב את רמת המוכנות בהתאם למצב בעונה וליכולת העכשווית של הספורטאי . שיחות מרובות על התחרות מעלות אף הם את הלחץ . ולכן יש צורך לדעת מתי לקיים את השיחה .במקרים בהם למאמן יש את הכלים להורדת הלחץ ותגובת הספורטאי יוצרת שיתוק וסלידה מהשתתפות באירועי ספורט כתחרות , יש צורך להתייעץ עם פסיכולוג ספורט ולהבין את הבעיה ולטפלה . בל נשכח שמדובר ברוב המקרים באוכלוסייה העוסקת בספורט תחרותי כבספורט פנאי , וזו לא פרנסתם .
לספורטאי עילית שימוש והכוונה בפסיכולוג ספורט הינו דרך למימוש היכולת ואף לניצחון .
ברמת המוכנות יש להדגיש אצל הספורטאי את הנקודות בהם הוא חזק ובמקומות שהצליח . שימוש בשיחת הכנה לפני התחרות עם דגשים על הדמיית התחרות שלב אחרי שלב יכולים לעזור . אבל לא לכול אחד .
למאמן תפקיד חשוב לפני התחרות גם בוויסות מצב הרוח . ניתן למצוא ספורטאים המתרחקים ומסתגרים , ועד לספורטאים עם מצב רוח מרומם עד שטותי כחלק מתהליך הלחץ .
2 . ההיבט הלוגיסטי – יש להביא לידיעת הספורטאי בימים שלפני התחרות מידע חשוב על תנאי התחרות . כדאי אפילו לשלוח את הפלייר של התחרות עם דגשים על זמני סגירת שטח החלפה , רישום , טמפ' אוויר או טמפ' המים , שימוש בחליפות שחייה דרכי סימון הספורטאי , חוקי תחרות חשובים או שינויים שנוספו ועוד .
ביום התחרות תפקיד המאמן גם לבצע הכוונה למיקום זינוק , תנאי הרוח והזרמים בים אם צריך .
ברמות ספורטאי עילית , המאמן הוא סוג של עוזר . תפקידו להוריד כמה שיותר עיסוקים מהראש של הספורטאי . אם בסחיבת הציוד אחריי חימום ועד להגשת נוזלים , זמנים וכו' .
3 . היבט האימונים – לרוב חלק זה מוגדר כטייפר ( חידוד תחרותי ) לתחרות מטרה. חשוב להדגיש שאין שיפור ביכולת בשבוע שלפני , אולם משפיעים משמעותית על תהליכים פיזיולוגיים כמו הבאת היכולת הגופנית למיצוי עם מנוחות ארוכות ועצמויות גבוהות . ובהיבט הפסיכולוגי מעצם עמידה בציפיות של הספורטאי מעצמו וממאמנו הגורמת לעלייה בביטחון העצמי כחלק מהמוכנות .
תפקיד המאמן בזמן התחרות
באירוע סבולת תפקיד המאמן מבוסס גם על דרישת הספורטאי . ישנם ספורטאים שמרגע הזינוק ועד לסיום לא רואים או שומעים דבר . אחרים מעוניינים במשוב ורוצים את המאמן שיהיה נוכח במספר מקומות מקסימאלי . גם בשביל הביטחון העצמי וגם בשביל הנתונים שאותם הם צריכים ( מיקום המתחרים , הפרשי הזמן ביניהם ) . הדבר מתאים לכול סוגי הספורטאים . מתחילים כמקצוענים .
על המאמן לתת את העידוד המתאים ואף להתמקם במקומות שהספורטאי יוכל לשמוע אותו . ברמות הגבוהות של המתחרים בעיקר נבחרות לאומיות , המאמנים מתפרסים על פני מסלול התחרות ומעבירים קשר ביניהם עם פערי הזמן של מתחריהם , מיקום בתחרות , קצב התחרות ועוד .
דילמת המאמן המתחרה
פרק בפני עצמו בתפיסת העולם הספורטיבי של המאמן הוא דילמת התחרות . האם המאמן שהכין את ספורטאיו מסוגל גם לעלות על מסלול התחרות ולהתחרות אף הוא ?
שאלה קשה וממוקדת לאופי האימון של המאמן .ברמת היסודות ובשלבים היותר מתקדמים אין מניעה שמדי פעם המאמן ישמש גם כדוגמה ויתחרה אף הוא .
הבעיה בתחרות של המאמן נחלקת לכמה סוגיות :
1.אתיקה מקצועית . זינוק במקביל לספורטאים המתאמנים באותה מסגרת נתפסת אצל רבים כסוג של תחרות גם עם המאמן . בנקודות זמן מסוימות ובגלל אופי התחרות ניתן להגיע למצבי חיכוך מקצועי וערכי עם הספורטאי . דבר העלול לגרום לחוסר אמון ותפיסה שלילית של המאמן בעיני הספורטאי .
2.תשומת לב נמוכה לפני ובמהלך התחרות מכיוון שהמאמן מתעסק עם ההכנות שלו לתחרות ואינו מסוגל לתת מענה הולם לספורטאיו .
3. משוב וניתוח התחרות נפגמים רבות . למאמן אין כלי ניתוח מעבר לתחושת ההשתתפות והבנת הקושי בתנאיו השונים של התחרות ( מזג האוויר , טופוגרפיה , רכיבה בפלטון ועוד ) .
4.פעמים תחרות מול הספורטאי על אותה משבצת מדליה וכבוד . הדבר מוביל למחשבות על ערך האימון וההובלה להשגת המטרה כשהמאמן בעצם עשוי להיות גם המתחרה .
ברמות הגבוהות של ספורטאי העילית אין נוהג זה קיים . כך גם ברמת ספורטאי הילדים והנערים . אבל כשמרחק התחרות מקביל למרחק הבוגרים במקצה קבוצות הגיל ( טריאתלון וריצות ארוכות ) , ניתן לראות זאת יותר ויותר .
פעמים קיים גם יתרון בהשתתפות המאמן בתחרויות שאינן תחרויות מטרה, מעצם היותו דוגמא לספורטאיו ודרך לקידום וחינוך טוב יותר לספורט ופעילות גופנית .
סוגיית השתתפות מאמן בתחרויות שונה מענפי ספורט אחרים שחשיבות המאמן על הקווים או במגרש קריטית . לא נראה השתתפות פעילה של מאמן במקביל לתחרויות כדורגל , כדורסל , סייף , שחייה ( מלבד מאסטרס ) ועוד .
הכותב – אבי ברכה: מאמן טריאתלון בכיר , ראש תחום טריאתלון בביה"ס למקצועות הספורט, יו"ר הועדה המקצועית לשעבר של איגוד הטריאתלון בישראל.
